ובשנים עשר חדש וגומר סיפר איך נעשה המעשה מהריגת אויבי היהודים הוא עם עמלק ביום ההוא בעצמו אשר שברו האויבים ההם לעשו׳ ביהודים הנעשה בהם —ואיך נקהלו היהודים לשלוח יד במבקשי רעתם. ושום איש מעמי הארץ אף שהיו קרובים מצד אמם לעם עמלק. לא עמד בפניהם למחות בידיהם מלעשות רע. וזה להיות כי נפל פחדם עליהם להשגחה ריבונית. כי מפני הדת לא היו עושים רעה עם עם יש׳ . אבל היו יכולים למנעם מלעשותה באויביהם. בבלבלם הענין לאומרם כי כן צוה המלך בראשונה שעם עמלק ירדה בפרך עם ישראל. ואף כי עתה צוה הפכו אין לעשותו כי אולי יתחרט גם מזה. ולהולידם פשרה משלום אמת ביניהם. לולי ה׳ שהטיל פחדם עליהם למחות את זכר עמלק כי מלחמה לה׳ עמו מדור דור על אשר קדמו את אבותינו במלחמה בצאתם מארץ מצרים.ולא די כי עם הארץ והפחותים לא מיחו בידיהם כי כל שרי המדינות והם שרי כל מלכות ומלכות. והם הכיסור״יי בלשון לעז או סאנ״גאקי בלשון תוגרמה. והאחשדרפנים והם השרים הגדולים רואי פני המלך היושבים ראשונה לכלכל עניני הממלכה הנקראים בתוגרמה באשה. והפחות והם השרים הממונים על המלחמה הנקראי׳ בלשונם בינלאלב״יגי ועושי המלאכה הממוני׳ על נכסי המלך והכנסותיו הנקראי׳ בלשונם דאפטארדי״ר כלם כאחד היו מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם להיותו גדול מכלם בבית המלך.ולא די כי היה גדול בהווה כי שומעו הולך בכל המדינות היותו הולך וגדל יותר ויותר. ולכן היו יראים שלא לעשות דבר נגד רצונו וכונתו פן יפגע בהם כאשר פגע בהמן ועמו.ויכו היהודים וגומר סיפר כי הכו היהודים בכל אויביהם ולא נמלט מהם איש ואפי׳ מהכאה אחת היו מתים להיותה מכת חרב הנמשכת ממנה הרג ואבדן וזאת היתה המית׳ כללית אשר היו נותנים לעם בכלל להיותם מלידה ומבטן אויבי ה׳. אמנם לאשר היו מכירים מהם מקדם קדמתא היותם משנאי ה׳ ועמו בחירו בטבעם הרע זולת האיבה הכללית הקדומה לא היו מכים מכת חרב אבל היו עושי׳ בהם כרצונם לצערם במיתות שונות ומשונות.ובשושן הבירה וגו׳ סיפר סך הנהרגים בשושן מקום מקדש מלך ודירתו אשר לפי האמת היה דבר זר מהחמס הנעשה להם על התמכרם חנם ושלא יועילם בית המלך וסיפר היותם ת״ק איש. ר״ל באיש היותם כלם אנשים חשובים ובני מעלה ויושבים בחצ׳ המלך מזולתם גם הרגו לבני המן אשר היו חשובים כמותם. ולכן לא כללם בהריגה אחת ללמדנו כי הי׳ היו שקולים כנגד הת״ק.ובבזה לא שלחו את ידם. סיפר בשבחם כי אף שהדת נתנה ושללם לבוז הם מעצמם הסכימו לבלתי שלוח ידם בבזה להראות העמים והשרים היותם נדיבי עם בני אברהם הנדיב אשר אמר אם מחוט ועד שרוך נעל וגומר.ביום ההוא וגומר סיפר כי ביום ההוא בעצמו בא מספר ההרוגים לפני המלך. כי להיותם בני עמלק גדולים במלכות היו קרובים ומעורבים בכל משפחות השרים הגדולים. והם הביאו המספר ההוא אל המלך למען חלות פניו שירחם על שארית הפליטה. ולכן אמר המלך לאסתר —בשושן הבירה ומקדש מלך הרגו היהודיםחמש מאות איש גדולי האיכות. ואת עשרת בני המן אשר כל אחד מהם היה לבו כלב האריה. בשאר מדינות המלך מה עשו. הוא לשון תמיהה ורוצה לומר כל שכן וכל שכן כי הרגו את כלם ולא נותר מהם איש. ולכן די ליך כי מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עוד ותעש. כי כבר מלאת שאלתך ובקשתך.ותאמר אסתר אם על המלך טוב למלאת תאותי לגמרי שינתן גם מחר הרשות ליהודים אשר בשושן כי מפני יראת המלכות לא העזו פניהם לכלות אויביהם שיעשו כדת היום. ואת עשרת בני המן הנהרגים שיתלו על עץ למען יהיה לכל עמם לקלון מתמיד. ויראו מרחוק וכל העם ישמעו ויראו.והמלך אשר היה נקשר לבו בעבותות אהבתה. לא שת לבו לתחינות השרים. ואמר להעשות כדברי אסתר ונתנה הדת. ותכף נתלו בני המן.וביום השני יום י״ד נקהלו מחדש והרגו שלש מאות איש ובביזה לא שלחו את ידם.ושאר היהודים נקהלו והרגו שבעים וחמשה אלף וגם הם בביזה לא שלחו את ידם. ואחשוב כי מרדכי כתב להם ככה כי לא היה אפשר להתאחד בהסכמה הזאת כל היהודים כאחד הרחוקים והקרובים לולי אזהרת מרדכי להם על ככה אשר אחדם בהסכמה הזאת לבלתי נגוע בביזה לקדושת שמים ולכבוד ותפארת לעמו לעיני כל העמים.וכל זה היה ביום שלשה עשר בו. ויום ארבעה עשר הנמשך אחרי ההריגה נחו ועשו אותו יום משתה ושמחה.אמנם היהודים משושן הריגתם היה ביום שלשה עשר שוה לאחרים. וביום ארבעה עשר גם כן מוסף על האחרים אשר שאלו מחן המלכה באופן כי יום מנוחתם היה חמשה עשר. כי יום ארבע׳ עשר אשר היה מנוחה לשאר היהודים היה יום מלחמה להם עם עם עמלק. כי היו לוחמים עם ישראל להשמר ממכתם. ולולי ה׳ שהיה בעזרת ישראל לא היו נהרגים לפניהם כנשים כי עם חזק היו ומלומדי מלחמה.על כן היהודים וגומר סיפר כי היהודים מעצמם נהגו מאז והלאה לזכר הנס כי כל היושבים בערי הפרזות ולא בערים המוקפין חומה מימות יהושע להיות עושים יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה.ויום טוב לאוסרו במלאכה שלא יראה בה עושה סימן ברכה לעולם. ולכבדו בכסות נקיה. וגם נהגו לשלוח מנות איש לרעהו להורות היות היחוד והאהבה ביניהם כאשר היה אז להשמר ולנוח מאויביהם ולהרוג בשונאיהם. ואף כי הישר הכתוב מאליו ישמע. כי זולתם מהיהודים אשר לא היו מהפרזים כי אם מהיושבים בערי חומה המוקפת מימות יהושע ולכבוד הארץ הקדושה אשר כבש וחלק לישראל. היו גם הם עושים יום טוב אבל לא יום ארבעה עשר. כי אם יום חמשה עשר זכר ליום מנוחת בני שושן העיר ואם.ויכתוב וגומר סיפר כי מרדכי כתב המגילה הזאת להיות למזכרת לבני ישראל הנס הגדול הזה. ולהיות אות לבני מרי שלא ידברו עוד תועה על ה׳ ועל עמו. וכן שלח ספרים בכל מדינות המלך —לקיים עליהם להיות עושים את שני הימים האלה ימי משתה ושמחה לזכר לנס מהימי׳ אשר נחו בהם היהודים בחמש׳ עשר בשושן ובארבעה עשר בשאר מדינות המלך.והוסיף מרדכי על אשר הם מעצמם החלו לעשות להיות נותנים מתנות לאביונים. למען יהיו כלם שוים בשמחת הפורים כאשר היו אז. כי פעמים רבות ימנע העני מעשות משתה ושמחה מפני החסרון כיס אם לא ימלא לו בהמיר מה שניתך ממנו.וקבל היהודים הדבר הלז. הן מפני כי מפאת עצמם החלו לעשות כן לראותם היות הדין לעשות זכר לנס והן מפני כתיבת מרדכי על ככה על ידי הספרים שנשלחו מאתו להם. כי היה מכת כנסת הגדולה ותקנתו כתקנת נביאים.כי המן וגומר עשה שתי הקדמות אשר מהן הוליד שתי תולדות. הראשונה יען כי המן בן המדתא צורר כל היהודים חשב לאבדם. והשנית כי הפיל פור הוא הגורל למצוא יום מוכן להומם ולאבדם אשר נמשך כי המלכה באה לפני המלך לשאול על נפש׳ ועל עמה ובבואה לפניו אמר המלך כי יכתב עם ספרים אחרונים שישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים קרובי המלך. על ראשו ולכן תלו אותו ואת בניו על עץ. וכן צוה הכליה ביום ההוא בכל עם המן. ואמנם הראשונה מהתולדות היא על כן שמההקדמה השנית נודע כי המן הפיל פור לאבד ישראל ויהפך הפור לאבדתו ואבדת עמו. על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור ונגזר מהשם ההו׳ והתולדה השנייה היא על כן על כל הנודע מדברי האגרת הזאת מזכירת הנס הנפלא והגדול.ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם. ר״ל וכל מה אשר ראו על ככה שאירע להם בצרה הזאת מהנסים הגדולים וכל מה שהגיע אליהם מהנפלאו׳ הנמרצות —קימו וקבלו היהודים עליהם הנמצאי׳ בדור ההוא ועל זרעם אחריהם. ועל כל הנלוים עליהם מעדת הגרי׳. ולא יעבור להפסק מזרעם המנהג הלז. להיות עושים את שני הימים האלה. ככתבם רמז לחובת מקרא מגלה. וכזמנם בכל שנה ושנה. לא אמר זמנם רק כזמנם לרמוז כי גם יום י״א וי״ב וי״ג כשר לעשיית הפורים בעת הצורך.עוד הוסיף וביאר והימים האלה נזכרים רמז למקרא מגלה. ונעשים רמז למשתה ומנות ומתנות. בכל דור ודור. משפחה ומשפחה. מדינה ומדינה. עיר ועיר וגומר ראוי לדעת שבימים הקדמונים כשהיה נעשה נס בדור אחד כל אותו הדור היו מקבלים עליהם להזכיר הנס ההוא בכל חיי חייתם. בכל שנה ושנה וביום ההוא בעצמו אכן הדור האחרון לבעל הנס היו שוכחים אותו ובלתי מזכירים דבר ממנו. ואולי כי זכר אותו הנס היה במשפחה פרטיית בעלת הנס. אבל זולתן מהמשפחות לא היו עושות זכר ממנו. ואולי כי היה הזכר ההוא יותר כולל. כי היתה מדינה בכללה מזכרת אותו. להיות כי הנס כלל את כלם. אבל המדינות והמלכיו׳ אחרות כמו היהודים היושבים מעבר לירדן בערך יושבי ארץ ישראל. לא היו עושים זכר ממנו. ואולי כי היה בעיר זולת עיר. ולכן זכר פה המלובש ברוח הקדש מרדכי הצדיק כי היהודים קבלו עשיית הימים האלה בכלל להיות הנס כללי. הן מדור לדור והן לכל המשפחו׳ ולכל המדינות ולכל העיירות.ויען כי ניבא היות עתידה להבטל מגלת תענית מתוך כובד הגלות. גזר אומר כמצות נביא שימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם.ואף כי מרדכי היהודי היה גדול הדור ומאנשי כנסת הגדולה מצד חכמתו ויחוסו ומצד אשר גדלו המלך על כל מלכותו. רצה כי אסתר המלכה תטפיל גם היה לקיים על ישראל לעשות זכר לנס הלז בעתיד. ולכן ותכתוב אסתר בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית. רוצה לומר כי כתבה יחד עם מרדכי אגרת תקיפה ומאושרת בצואתה המכרחת שיקויים הפורים. ושלחה ספרים אל כל היהודים מדברי שלום ואמת. ומצואתה אליהם —לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה. והבן כי לעיל באומרו ותכתוב אסתר וגומ׳ הקדים אסתר למרדכי להיותה מלכה ומצותה יותר מעולה ומן הדין להיות יותר נוראה להיותה מצות מלכה ממצות מרדכי. אכן כאשר הזכיר הקיום והתקנה מעשיית הפורי׳ הקדים למרדכי להיותו חכם ומלובש ברוח הקדש. וראוי לנו האחרונים לעשותו להיותו תקנת איש כמוהו ולא להיותה תקנת אסתר אשר היתה אשה עם כל גודלה.וכאשר קימו עליהם דברי הצומות וזעקתם רמז לתענית אסתר הנהוג ביום צרה. ולצום המוקדם ליום הפורים אשר נהגו עם ה׳.ומאמר אסתר וגומ׳ סיפר כי עשו ישראל הפורים מצד ההכרח מפני מצוה ומאמר אסתר המלכה אשר קיימה בכל תוקף דברי הפורים האלה. ומצד מצוה ותקנת הצדיק מרדכי אשר נכתבה על ידו המגלה הזאת והושמה עם ספרי הקדש.
